פסק-דין בתיק ע"פ 17793-09-11

1.         המערער הורשע בבית-משפט קמא לאחר שמיעת ראיות בעבירות של איומים, הפרת הוראה חוקית והטרדה במיתקן בזק. כתב האישום מלכתחילה ייחס למערער גם עבירות של תקיפת בן-זוג וכן תקיפה סתם. מעבירות אלה זיכה בית-משפט קמא (כב' השופטת ד' רייך-שפירא) את המערער. על-כך אין בפנינו ערעור והמדינה השלימה עם תוצאה זו. המערער מצידו תוקף את קביעותיו העובדתיו של בית-משפט קמא, באשר להתקיימות יסודות העבירה בעבירות בהן הורשע, ומכאן הערעור שבפנינו.

2.         עד שאנו מגיעים להתייחסות עניינית לממצאי הכרעת הדין, אנו רואים להזכיר בקצרה את השתלשלות הדברים בתיק זה. מלכתחילה, הוגש הערעור על הממצאים העובדתיים שנקבעו בהכרעת הדין, כמו גם על החלטתו של בית-משפט קמא שלא להיעתר לבקשה לסיום ההליך באי-הרשעה. בדיון שהתקיים בפני מותב זה (בשינוי של שופט אחד) ביום 15.2.2012, קיבל המערער את המלצת בית המשפט, וחזר בו מהערעור על הכרעת הדין. סיכום הדברים באותה ישיבה היה, שהמערער יפנה לקבלת תסקיר שירות המבחן, כאשר בית המשפט הורה לשירות המבחן לבדוק גם את שאלת סיום ההליך בדרך של הימנעות מהרשעה (ראה ההחלטה מתאריך זה).

            בתאריך שנקבע לדיון, הומצא לבית המשפט תסקיר שירות המבחן. התסקיר אינו חיובי, ובשורה התחתונה נמנע שירות המבחן מהמלצה בעניינו של המערער. כפועל יוצא מכך, בישיבה שהתקיימה ב- 11.7.12 הודיע הסניגור כי הוא חוזר בו מהסכמתו לענין החזרה מהערעור, באשר להכרעת הדין. כך מצאנו עצמנו היום  דנים בממצאי הכרעת הדין.

3.         הסניגור חזר על הטיעונים שפורטו בהודעת הערעור. בסופו של יום, לאחר שהאזנו לטעונים, נראה לנו כי טוב עושה המערער לו היה עומד מאחורי הסכמתו המקורית לחזור בו מהערעור לענין הכרעת הדין. אנו אומרים בפה מלא, כי הערעור הוא ערעור סרק ואין בו מאום.

4.         אלה העובדות העיקריות:

המערער היה נשוי למתלוננת בתיק זה, ובתקופה הרלבנטית היו השניים בהליכי גירושין זה מזה. בכתב האישום יוחסה למערער, כאמור, עבירת תקיפה על-כך שבמועד שאינו מדוייק תקף את המתלוננת בכך שסטר לה. מאירוע זה, כאמור, זיכה בית-משפט קמא את המערער. לא משום שלא האמין למתלוננת אלא משום שסבר שהתשתית העובדתית, חרף הרושם האמין שעשתה המתלוננת, אינה איתנה דייה כדי להרשיע.

 5.        כתב האישום באישום הראשון התייחס גם לאירוע נוסף, הפעם אירוע שננקב תאריך מדוייק לגביו, תאריך 15.3.06. בתאריך זה, על-פי הנטען, בא המערער לקחת את בתו מהמקום בו שהתה המתלוננת באותו זמן ואיים על המתלוננת דרך האינטרקום כי יחטוף את הילדה. על האיומים הללו העידה המתלוננת. בית-משפט קמא קבע, כי "עדותה של רחל עשתה רושם חיובי על בית המשפט. רחל העידה באופן מדוד ומאוזן ולא התגלו בדבריה פירכות, תהיות או סתירות מהותיות" (עמ' 54 להכרעת הדין). לעומת זה קבע בית המשפט, "כי גירסת הנאשם בהקשר זה לא שכנעה את בית המשפט. בית המשפט". ממשיך ומנמק מדוע לא שכנעה את בית המשפט ולא מצאנו כי נפל פגם כלשהו בהנמקה.

            לעדותה של המתלוננת הצטרפה עדות אמה, שאף בה ניתן אמון. בשורה התחתונה, מדובר בתרחיש הקלאסי של קביעת ממצאי מהימנות כשאין מדובר אפילו בעדות יחידה. בפי המערער לא היתה כל טענה של ממש מדוע זה המקרה החריג שבו תתערב ערכאת הערעור בממצאי המהימנות.

לפיכך, הממצא נותר בעינו וממילא המסקנה המרשיעה.

6.         באשר לאישום השני - גם כאן מדובר בתאריך מדוייק. אנו רואים לציין כי בכתב האישום ננקב תאריך 27.3.06, אולם במהלך הדיון תוקן התאריך והוקדם ביום אחד - 26.3.06 ולא היתה מחלוקת שזה התאריך הרלוונטי. גם כאן מדובר בשיחת טלפון שעליה העידה המתלוננת לרבות תוכנה, ובית-משפט קמא נתן בה אמון.

לענין אישום זה היתה בפי המערער "מעין" טענת אליבי, ולפיה בשעה שבה על-פי הנטען ביצע את שיחת הטלפון הרלוונטית, הוא היה במשרד היכרויות, "גיהץ" כרטיס אשראי, והרי לך הוכחה ניצחת כי לא היה יכול לבצע את השיחה בתאריך ובשעה הנקובים. גם בטענה זו אין ממש, כפי שציין בית-משפט קמא. אפילו היינו מאמצים במלואו את לוח הזמנים שבו נקב המערער, עמד לרשותו פרק זמן שדי בו כדי לבצע את השיחה. לפיכך, האליבי אינו אליבי. לא מצאנו ממש גם בטענתו "העקרונית" של הסניגור, ולפיה הרושם הוא, כי בית המשפט העביר את הנטל להוכחת חפותו אל - שכם המערער במקום שהמדינה תטרח ותוכיח את העבירה. מטעם המדינה העידה המתלוננת, ובעדותה סיפקה את הבסיס הראייתי הנדרש. בידי המערער, כך לשיטתו, היתה ראייה ניצחת, דהיינו - פלט טלפון שאותו יכול היה להשיג בקלות, כדי שיוכיח כי לפחות מהטלפון שברשותו לא ביצע את השיחה הנטענת. המערער לא הרים את הנטל, אפילו ברמה זו. האמון שניתן בגירסת המתלוננת לא כורסם, שעל כן גם בנושא זה לא נפלה כל שגגה במסקנת בית-משפט קמא.

7.         לא מצאנו ממש גם בטענה כי בית משפט לא איפשר למערער לחקור בענין מצבה הבריאותי של המתלוננת. ספק אם היה בחקירה זו כדי לקדם את הבירור העובדתי של הסוגייה שעמדה במחלוקת. למערער ניתן לשאול מספר שאלות בהקשר זה, ומשסבר בית-משפט קמא כי אין מקום להרחיב את היריעה, איננו סבורים, כי יש מקום להתערב בכך..

8.         התוצאה היא אנו דוחים את הערעור על הכרעת הדין.

9.         באשר להימנעות מהרשעה - התסקיר אומר את שלו. גם כאשר ממליץ שירות המבחן על נקיטה בדרך זו, עדיין לא בכל מקרה ייעתר בית המשפט להמלצה. מושכלות היסוד באשר להימנעות מהרשעה מכתיבות את ההחלטה, גם כאשר קיימת המלצה חיובית של שירות המבחן.

במקרה שבפנינו אין המלצה כזאת. שירות המבחן אמר דברים ברורים ביחס למערער, שעל-כן אין מקום לקבל את העתירה החילופית. הערעור כולו נדחה.

ניתן והודע היום יג' בחשון, התשע"ג (29.10.12) בנוכחות הצדדים.